<h1>ספר האסופות מכת"י הלכ' יין נסך</h1>
<h2>דף כט:</h2>
הילכות יין נסך ושל חומץ ויין מבשל מפסקי רבינו שלמה. חומץ של יין נסך אסור בהנאה, פשי' משום דאחמיץ פקע ליה איסוריה מניה, וכן פריך גבי יין מבושל, שהיה תחלתו יין (וסופו) של גוי אסור בהנאה, פשי' משום דאבשיל פקע איסוריה מניה, ועל שניהן מתרץ רב אשי הא קמ"ל דחומץ שלנו ויין מבושל שלנו ביד גוי אינו צריך כי אם חותם אחד, דאי משום נסוכי לא מנסכי כיון דאינו יין גמור, ואי משום חלופי כיון דאיכ' חותם אחד לא טרח ומזייף. דין גוי הנוגע לחומץ או לבוסר או ליין מבושל של ישר'. משמע דחומץ ויין מבושל אם נגע בהן גוי אין בכך כלום, דהא טרח ומזייף לא חיישינן אלא לאחלופי, אבל משום שמא תגעו לשלנו לא חיישינן, וכן א' שמואל (לא בא בלבו) [לאבלט] שהיה מושך גוי ידו מליגע ביין מבשל, וא"ל הרי אמרו יין מבשל אין בו משום יין נסך, וכן בבוסר יש מתיר במגע גוי והטע' דתנן פרק כל הגט [ל"א ע"א] בשעת כניסת מים לבוסר, מדקרי ליה מים אם כן אין שם יין עליו. אמנם רבי' יעקב הקשה על רבי' משלם שהתירו, שהיה מנהיג התר למגע גוי לחומץ או לבוסר שלנו, משום דאינן בקיאין מתי קרוי חומץ, וגם בדקרו חלא וטעמו חמרא פליגי בהמוכר פירות [צ"ו ע"א], ועוד דמעשים בכל יום שיש בני אדם שקורין לזה חומץ ואחרים קורין אותו יין, ועוד בפר' כל הגט פר"ש לשון שני משעת כניסת מים לבוסר, לאחר שנסחט לטבל בו פתו נותן בו מים, אם כן לא איירי כלל במשקה שבתוך הבוסר, ומפני שאין אנו בקיאין בו יש להזהר ממגע גוי לחומץ, אבל יין מבושל אע"פ שחולקין פרק כירה [מ' ע"ב] אי הפשירן זהו בישולן גבי שמן, מכאן משמע הואיל שהרתיחו באש מותר מגע גוי דקרי מבושל לכולי עלמא, והכי משמע בשחי' חולין אע"ג דחומץ שלנו משמע דלא מנסך ומותר, דומיא דיין מבושל שלנו, ודייק רב אשי נמי בע"ז, ואשכחן דשתו שמואל ואבלט בהדי הדדי אפילו הכי נהוג עלמא לחומרא במגע גוי בחומץ שלנו גזירה חומץ אטו יין, דזימנין דלא הוי חלא (סופתבא) [סופתכא], אבל ביין מבושל ליכא למטעי כולי האי, וכן השיב ר' שי' ורבי' תם.
<h2>דף ל.</h2>
תבשיל שנתן בו ישר' יין ונגע בו גוי קודם שהרתיח הביא ראייה שמותר מדקתני אלונטית של גוי אסורה, פשי' כיון שהיה בו יין של גוי ונותן טעם במשקין. והאריך מאד ואני קצרתי וכתבתי. אבל ראייה להתיר התבשיל שמעורב בו יין ונגע בו גוי מדקא' בתוספתא [פ"ה ה"ו] אלונטית של גוים אסורה מפני שתחלתו יין, והא טעמ' מפני שתחלתו יין לא אצטריך אלא למידק הא אם תחלתו יין של ישר' אע"פ שנגע בו גוי מותר כיון שנתבשל במשקין אחרים.
יין מיד כשנתן אור תחתיו ונתחמם קצת מותר לשתותו עם הגוי כי לא דבר הוא שצריך בישול אלא שנוי טעם ואין או' עליו שירות ותשבחות כיון שרתח קצת יצא מכלל יין ונקרא מבושל. וכן המנהג והלכה.
<h2>דף לא.</h2>
הורה ר' דקיימ' לן כר' אליעזר דיין מותר בחותם אחד, וחביות של עץ כמו שלנו מתיר נמי ר' בחותם אחד, דכיון דטעמ' הוא משום דלא טרח ומזייף ולא תלינן מפני דשל חרס הם ואינו יכול לעשות בו נקב אחד, הכא נמי לא טרח ומזייף החותם על פי החבית, ומותר.
פעם אחת באו שתי חביות ממקום אחד בחותם בתוך חותם כדרכן האחת היתה של ר' והאחת של אדם אחר, ונאנסו הסוסים מושכי העגלות בדרך ונשתהו החביות בין הגוים ח' ימים, וחבית של ר' נשתמרה במקום המוצנע וחותמיה היו קיימין והאחרת היתה במקום התורפה וניטל החותם העליון והדיסקיא נתקרעה אלא מקצתה נשתיירה בדוחק בצדו בין הסולמות ומלמטה וכשבאתה למקומה הוכר ראשי האותיות בראשי הברזות ופי החבית שקורין בושלוך סתום בדוחק ביתידות עץ ובחציר אבל חותם לא היה שם וצלעות החביות היו שלימות שלא נמצא בהן נקב והתירו זקן אחד על ידי סמנין הללו, ואחריו בא ר' ומילא את דבריו. ושאלנו את פיו תקנת חותם בתוך חותם מה תהא עליה, ונהי אצריכו רבנן ב' חותמות משום דחיישי לזיופא מיהו בכי האי גוונא דאנן סהדי דכל [תיקון] חכמים נעשה כן ועדיין הברזות חתומות ובצלעות לא מצינו נקב כל שהו, ופי החבית סתום בדוחק ואין לחוש שמא הפכו פניה לצדדין ונטלו החתימה והוציאו מן היין ומילאוה מים וחזרו וסתמוה שהרי היריעה מוכחת שהגרדומין נשארו בדוחק בין צלעות העגלה ומלמטה כמתחלה אי אפשר לו אם לא כן הריק כל היין כלו מחבית ובעודה ריקנית תיקנה בכיוון ובצמצום, וכל זה אין לדאוג שמא נטלו החתימה ונגעו ביין מגע בעלמא והרי הוא נסך, ואין לחוש דכיון דאין הגוי שם לישר' בפניו שיהא מתכוין לצערו לית לן בה. ובא חבית אחד שלא הוכר חותמה יפה אלא כמעט קצת נראה בה רושם האות ואותה אות לא היתה מכוונת ומיושבת אצל חברתה שבדף השוליים כי נהפכה, וא"ר לא היה יכול המחתים לאמן ידו בתגלופת עץ להחביר האותיות והפכה, שאילו גוי היה מוציא על ידי חודו של סכין וחזר והכניסה להיפוך הלא היה הסכין פוגמה והיה ניכר. ולכתחלה לא רצה ר' להתיר אלא מאחר שהורה זקן הראה עצמו כמסייע כדי לחוס על ממונן של ישראל, וחזיתיה לדעתיה דאלו בדידיה אתרעי מילתא הוה בדיל מלמשתי האי חמרא.
ועל החביות של עץ שמביאין גוים ממקום למקום בלא ישר' תדע שאין איסור גדול מזה, לפי שהכל שוין דאין יין משתמר אלא חותם בתוך חותם, דא"ר אלעזר [ל"א ע"א] הכל משתמר חותם בתוך חותם חוץ מן היין ור' יוח' א' אפילו יין משתמר חותם בתוך חותם, והלכה כר' יוחנן, ועוד קמפרש רבא היכי דמי (היכי דמי) חותם בתוך חותם, אגנא אפומא דחביתא כלה אלמא דסבירא ליה דבעינן חותם בתוך חותם והלכה כרבא, ותו רב עצמו דא' הלכה כר' א[לעזר] דקתני א"ר חייא בר אבא א' רב חסדא אמ' רב הלכה כר' אלעזר הוא גופיה הדר ביה, דא' רב [ל"ט ע"א] ח'ב'י'ת' אסור בחותם אחד ח'לב ב'שר י'ין ת'כלת, ושמואל נמי סביר' ליה כותיה ביין [שם ע"ב], והני מלי דנשתרי בב' חותמות כגון שמכוסה הכל כדאמרינן אגנא דחביתא שרירא וחתומה הוי חותם בתוך חותם דיקולא אפומא דחביתא מהדק הוי חותם בתוך חותם, דחביות שלהם היו של חרס ואין לחוש אלא במגופה, אבל חביות שלנו שהם של עץ ויכול הגוי להכניס חודו של סכין בין הדבקים אע"פ שעשה חותם בתוך חותם על פי החבית ועל כל ברזא וברזא אסור אלא אם כן מכוסה הכל ויעשה חותם בתוך חותם. ותו אמ' לקמן [ס"ט ע"ב] כיון דקיימא לן כרשב"ג דלא חייש לזייופא היכא דאיכא חותם אחד מאי טעמא לא מותבינן חמרא בי גוים אע"פ שהוא בחזקת משתמר ואמרי' דחיישינן לשייכא אלמא דר' אלעזר חייש לשיכי והכי נמי בחביות של עץ כלו חשוב כשיכי שהרי יש בני אדם שמוציאין יין כך שנועצין בו סכין ומוציאין היין ולפיכך יקבע בה מסמרות ויפריש אחרים מאיסור גדול כזה ויחשב לו לצדקה.
שאילות אלו שאל ר' מנחם ב"ר מכיר את (ר'ב'ר) [רבי'] יצחק ב"ר יהודה. שתי חביות יין שניהגום גוים ויהודי משמרן כראוי וחבית אחת יש לה ברזא והשנית אין לה ברזא ופיה נוטה למעלה אבל נשאר לה נקב שבה שפופרת והיא אינה מליאה עד חצי אמה ואינה תוספת והחשיך יהודי בערב שבת עם אותן החביות קרוב לעיר וכשהגיע לחומת העיר חשכה לילה והניח אצל החביות עבדו של אותו גוי בעל הכרם שהפקידו אדונו לנהגו ולשמור היין כבבת עינו שלא יגע בו כלל(ן) ורץ אותו יהודי לעיר לשכונת יהודים לשאול אם ינהגו היין אצלם ואמרו לו לאו ומיד הרוצוהו מהרה אצל אותן החביות, ומצאן כמו שהניחם בלא שנוי לכל מראה עיניו אבל שאר חותם לא היה בהן, ועתה יורנו רבינו בתחלה אם הוא חייב משום תחום שבת שהלך מכפר פרול לעיר משחשיכה בערב שבת, והשיב אם יש מאותו כפר עד לעיר יותר ממהלך תחום שבת ואין בנתיים לא בורגנין ולא גנות ופרדסין המובלעות בתוך שבעים אמה ושיריים חייב משום תחום שבת. ועל חביות של יין שהן סתומות ומגופות יפה וחזר זיפתן בזפת על פני כל הסתימה והמגופה ועל גבי נקבי ברזות והטמין בגופן על גבי הזפיתה והפקידה בתוך אוצרו של גוי והמפתח הוא ביד גוי וכשהפליג ממנו הודיעו שאינו חוזר אלא לאחר חודש או ליותר אם הוא בחזקת המשתמר והועיל לו אותן הטחות והסתימות שעשה בהן ומותר בשתייה, או דילמא ניחוש שמא הגוי נקב במרצע בדופני החבית או בסכין והוציא מהן יין ואסור. אמ' לו אסור, שכך דרכם של גוים שנועצין סכינין ומוציאין היין וסותמין הנקב ואין סיתומו ניכר, ולא דמי לחבית של חרס וחתומה לנוד בדיסקייא. והא דקיימא לן כרבן גמליאל דלא חייש לסתימה וכר' אליעזר דלא חייש לזיופא דיין משתמר בחותם אחד, והיכא דליכא שיכא מותבינן בי גוים הני מילי בחביות של חרס דלא מצי עביד נקב שאינו (ניקב) [ניכר], וסתימה שאינה ניכרת, הילכך חיישי' לזיופא ואסיר.
<h2>דף לב.</h2>
א' רב יוסף האי חלא דשיכרא דגוי אסור משום דמערבי ביה דורדייא דחמרא דיין נסך, א' רב אסי ומאוצר שרי, פי' אם רואה ישר' שמשכו גוי מן החבית שרי, דאי מערבי ביה יין מיסרח סרח, אם כן במקום שמערבין יין נסך בשכר או במשקה של דבש כדי להעמידה ולהחמיצה אסור.
ושמעי' מהכא מי תותים או שאר משקין שהן יקרים יותר מיין ופעמים שהגוי נותן בהן יין כדי להגדיל המדה, וגם טוב לשתות אחרי כן לפי שבלא יין הוא חזק יותר מדאי, אסור לשתותו אלא אם כן שרואהו מושך מן החבית, דבחבית אם היה נותן בו יין מתקלקל, בעטלוזא [פי' שוקא] אסור לפי שמערבין בו יין, מיירי שאותו יין תפוח היה יקר להן יותר מיין אבל משקה שאינו יקר כמו יין לשם מותר לשתותו בכל עיניין דאין לחוש שישליך המשקה יקר בתוך הזול כדא' לקמן [ל"ד ע"ב] למאי ניחוש לה אי משום איערובי חמרא קיסת' דמורייס' בלומא, פי' בזוזא, וקיסת' דחמרא בד' זוזו.
הורה ר' אסור לשתות יין תותים שנקרא מורט בלשון אשכנז של גוים אלא אם כן ישר' רואהו משעה שמוציאו מן החבית, וכן נהגו גאוני לותיר לפי שהגוי פעמים שמערב בו יין כדי להוסיף עליו, ויש דבר חשוב בעיני המתקבל ואין לחוש שמא מתחלה עירבבו יין בעודנו בתוך החבית, דשוב לא מנטר ואינו יכול להצניעו לפי שהיין מפיגו.
<h2>דף לג.</h2>
נודות הגוים וקנקניהן חדשים מותרין ישנים מזופפין אסורין, ואמ' רב יהוד' א' רב הלכה ממלאן ג' ימים מים ומערן, א' רבא צריך לערן מעת לעת, א' ריש לקיש אחד שלנו ואחד שלהן בעי עירוי, קנקנים חדשים מותרין בלא עירוי מפני שאין מכניסן לקיום וצריך לשכשכן רק במים ומותרין. ועוד מצא' קנקנין של ישר' שהן זפותין ונגע בהן הגוי כשהמשקה של יין טופח אסור, אע"ג דאין מכניסו לקיום שהיין שנגע בו הגוי נכנס בתוך הזפת ונבלע בו כמו בנודות דאין מכנסן לקיום וקאמ' לא שנא דידהו ולא שנא דידן. אמנם רבי' יעקב התירו בסוף ימיו ואע"פ כן לא היה עושה מעשה לכתחלה כשנגע גוי בקנקנן של ישר' שהם זפותין להתיר בשיכשוך, אבל דיעבד אם נתנו יין כשר בהן לאחר מגע גוי לא היה אוסר, והטעם שהתיר דוקא נודות של עור שהזפת עליהם בלע טובא ובעי עירוי אע"ג דאין מכנסן לקיום אבל כלי עץ אין זפת שעליהן בלע כלום ומותר בשיכשוך כשנגע גוי ביין שבתוכו.
<h2>דף לד.</h2>
ר' אוסר לתלות שמרים של יין של ישר' בשקים ובכלים שהגוים תולין בהן שמרי יינן, השקים אין להם תקנה אלא מישנן י"ב חדש, אי נמי מגעילן ברותחין.
שאלתי על החביות השאולין מן הגוים שהיה בהן יין נסך בתוך י"ב חדש ונתן בהן ישר' יין אע"פ שהחבית היה יבש ונגוב אסור להשים בתוכו כי ראיתי שנתנו יין לבן כשר בחבית של גוי שכבר היה בו יין אדום לפני חצי שנה ונעשה היין בחבית אדום אחר הנסך ואסרו מו' הרב, כי ניתן בחבית לקיום ותסס בחבית. אבל להוליך בחבית של גוי מן הכפר כך מתוק ולהריקו לחבית של ישראל כאשר רגילים אין בכך כלום. ואין להתיר בשעת [ה...] להשאיל חביות מן הגוים שהיה בהן יין בתוך י"ב חדש להכניסו בהן לקיום אם לא על ידי עירוי.
<h2>דף לט:</h2>
וששאלתם ישר' שנתן מעותיו לנכרי ביינו לעשותו בטהרה וטיהר ישר' את כליו לכך והניחם בביתו של נכרי או אפילו נכרי עצמו שיטף כליו לצורך ישר' ושיטפם כראוי ופגעו שבתות או ימים טובים ולא יכול ישר' לקבל הענבים ולדורכן והלך הגוי לבצור את כרמו ונתן את הענבים לתוך כליו של ישר' או אפילו לתוך כליו של נכרי המטוהרין לכך, למחר בא ישר' ומצא את הענבים כתקנן ופנן מאותו כלי לכלי אחר ומצא בשולי הכלי יין שיצא מן הענבים שפנה עכשיו יש לחוש לאותו יין שום איסור או לאו. כך דעתי נוטה שאין לחוש לאותו יין דתנן ואלו שמותרין באכילה הדבש והיין אע"פ שמנטפות ואין בהן הכשר משקה ואי ס"ד חיישינן לאיסורא ליחוש דילמ' נכרי ליקטן מתוך ענביו הדרוכות לו ומשקה הטופח עליהן יין נסך הוא, אלא לאו ש"מ כל כי האי גוונא לא מחזקינן איסורא, ולכתחלה לא מורינן בה התירא משום לך לך אמרי' נזירא סחור סחור לכרמא לא תקרב, הא בדיעבד פסקינן דשרי. ולעיניין איסורא נמי ליכא דכיון שהענבים עומדות ליבצר אין הגוי משהא אותם מפני שהוא נפסד בהם ונמצאת הבצירה לצורך הגוי ולהנאת הגוי ואין בהן לצורך ישר' אלא נתינתן לכלי המטוהר, הילכך איסורא דשבת נמי לית בהו.
<h2>דף נה:</h2>
א' רב הונא יין כיון שהתחיל לימשך נעשה יין נסך. אם נגע גוי בזגים ובחרצנים שנשארים נאסרין, ופרכי' ליה מן המשנה ירד לבור מה שבבור אסור, פי' אם נגע בו גוי מה שבתוכו אסור והשאר מותר, מה שבגת אינו נאסר במגע הגוי, ומשני רב הונא סבר כמשנה אחרונה דקתני חזרו לומר אין דורכין עם הנכרי בגת חיישינן בכך השאיר ונמצא זה משתכר באיסורי הנאה. ובזמן הזה שדורכין בקובות שאין שם מקום לקלח בו היין אינו עושה יין נסך עד שיוציאנו לחוץ ויתחיל לימשך וכן הלכה. גיגית שיש בה ענבים דרוכים הלכה כרב הונא שאם סל בתוך היין ולקח ישראל מן היין שבסל זהו המשכה במגע גוי ונעשה נסך, ואם נגע גוי בזגין ובחרצנים בעוטין, שמא גם בלא לקיחת יין שבתוך הסל כיון שנכנס יין צלול בתוך הסל קרוי המשכה לאסור מה שבתוך הגיגית במגע גוי בהן. הילכך שמן הגרגותני ולמטה בתוך הבור שנאסר וכמו כן במגע גוי לפי שמן הגרגותני ולמטה נבדלין החרצנים והזגי' מיין הצלול והוי בכלל מה שבבור אסור בין בנצוק בין במגע, ומן הגרגותני ולמעלה הוי בכלל והשאר מותר בין במגע הגוי בין בנצוק. ורבי' שיי ורבינו יב"א פי' דאם פינה הענבים שבתוך הגת אילך ואילך ויין הכנוס באמצע חשוב המשכה. ויש להזהר שלא יגע גוי בגיגית דרוכה משפנה הענבים לצדדין כדי להיות יין הרבה במקום אחד, או שמא אף לדבריהם לא חשיב המשכה היכא שלא נתן סל עדיין (אלא) [מלא] היכא שפינה הענבים באמצע לצד הגיגית עד שלא נשאר בשולי הגיגית מן הענבים תחת היין הנכנס באמצע, וכשלוקחי' מעט יין כנוס מן הגיגית כדי לנסות אם הוא טוב קודם שהמשיך ממנה, יש לו ליקח יין וענבים יחד שלא יהא קרוי המשכה ויהא אסור מכאן ואילך מה שבגיגית אם יגע הגוי בה, וכן אם גוי לקח אותו יין לנסותו יהא נאסר מה שבגיגית בשעת לקיחתו אם היין צלול בלא ענבים בכוס או שמא בשביל (פיותא) [ל"נ פורתא] כי האי שלוקח בכוס גם אינו מתכוין אלא לנסות אפילו היא בלא ענבים אינו חשוב המשכה, לכך נר' לי כמגע גוי אותו שבגיגית אבל אותו שכנוס כיון שהוא צלול פשי' שאסור אם נגע הגוי או שתה ממנו ואסור להחזירו בגיגית, ומיהו אם החזירו בשביל יראה א"ע גב דיין נסך אסור במשהו במינו מכל מקום יש להתיר מטעם סלק את מינו כמי שאינו דהיינו יין הצלול שבגיגית ושאינו מינו היינו הזגין והחרצנים שבגיגית יותר מס' על היין שבכוס שהחזירו ולכך מותר. מצאתי לדברי ר"ת סתם יינם של גוים שנתערב ביין של ישר' אם יש ששים ביין של התר מותר. וטיפה של יין נסך אוסרת בכל שהו, כר' יהוד' דאמ' מין במינו לא בטיל. דין גיגית הדרוכה שעומדת ימים רבים בבית הגוי אם יש לחוש שמא המשיך ממנה. אותן גיגיות של גוים מלאים ענבים דרוכין ובעוטין ושוהין בבית הגוי שבוע או יותר להתקיים היין הנסחט אחרי כן, ויש מיקל כשבא ישראל לקנות מאותו יין, יש תימה למה אינו חושש שמא המשיך הגוי כבר ואסור כרב הונא, ועוד אמרי' בירושל' [ה"ח] אם העלים עיניו ממנה אסורי', ושמא אם רואה הגיגית מליאה אם איתה שהמשיכה היתה ניכר החיסרון ומותר ואין לחוש שמא חזר ומלאה מענבים להשלים החיסרון כולי האי אין לחוש. והירושלמי דחיישי היינו כשהגיגית אינה מליאה, וחסרון המשכה שיהיו בה לא יהא ניכר, והמחמיר לתת סדין על הגיגית מיד כשבוצר כשממלאה ומחתימה עד שיקנה תבא עליו ברכה, וכשהיה נוגע ליינו של רבי' יעקב היה רגיל למוכרו לאותו גוי עצמו שהיה חייב לשלם לו מה שהזיק לו, כדאמ' רב אשי [נ"ט ע"ב] האי גוי גופיה דנסכיה לחמרא דישר' אע"ג דלזבניה אסור למישקל דמי מההוא גוי שרי מאי טע' מיקלא קלייה.
מעשה היה בימי ר' שמצאו ענבים בכלי ויין צף תחתם ובא גוי ורצה להעביר נסר מעבר לכלי ולא היתה ארוכה כל כך שהיתה עוברת בלא נגיעה ונגעה ראש הנסר בענבים עד כי נגעו הענבים כמעט ביין ולא רצה רבינו לשתות הימנו.
<h2>דף נו:</h2>
וששאלתם על היין שבחבית שהוציאו ממנה יין לתוך כלי שמוזג גוי ממנו בכלי ששותה בו ונשאר בו עכבת יין נר' בעיני שהוא מותר, אע"פ שלא עמד ישר' על גבם במוזגם מן הכלי לתוך כלים אחרים לפי שגוים עכשיו לאו אדוקין לנסך יין ואין מכניסין ידיהם לתוך כלים שמוזגי' ממנו שאין דרכן לעבוד ע"ז בכך על ידי שיכשוך, ואין לנו לאסור הכלי כשמוזג ממנו אלא מחמת נצוק חבור, וכן הלכה שהנצוק חבור ליין נסך. וכששכח ישר' ועירה מן החבית לאותו כלי ראשון הרי זה נצוק חיבור הבא מחמת אותו נצוק, ואין לאסור היין שבחבית על כך, דתנן [נ"ה ע"א] ירד לבור מה שבבור אסור והשאר מותר. יין נסך שנמשך בכלי של גוי מצא' פסק שאסור היין שנשאר בחבית לשתות, דא' רב הונא הנצוק חיבור.
<h2>דף נז.</h2>
וגוי שנתכוון ליגע בידו ליין אע"ג שלא נתכוון לנסך אסור בהנאה, ואפילו נגע גוי שלא בכוונה ליין כגון שהלכה ידו בלא ידיעה אסור בשתייה ומותר בהנאה, כי ההוא דסליק בדיקלא [נ"ז ע"א] וכו'. אבל היכא דנגע ליין בקנה או בדבר אחר שאינו ידו בין בכוונה בין שלא בכוונה, תנן [ס' ע"ב] מדדו בקנה ימכר, ור' שמע' מתיר בשתייה, ואין הלכה כר' שמעון, ופי' ר"ת דגוי שנגע ביין בקנה שלא בכונה מותר בשתייה, כמו זרק גוי בחמתו חבית לבור של יין שהכשירו בשתייה, אע"ג דאזיל חבית מניה מניה כדמוקי לה בגמרא, ודוקא אי נגע לוליבא או קנה שהוא דבר קטן ודק שמזיז היין בנגיעתו אסור, אבל חבית שהוא דבר כבד וגדול אינו קרוי נגיעה אלא כחו ולכך הכשירוהו בשתייה. אבל אם מערה גוי יין מכלי אל כלי או שנשפך לחוץ שלא בכונה, כגון שהיה סבור שהוא שכר או מים מותר בשתייה, כמו [נ"ח ע"א] עובדא דר' יוחנן בן ארזא וכו'.
מעשה היה בימי ר' שמצאו ענבים בכלי ויין צף תחתם ובא גוי ורצה להעביר נסר מעבר לכלי ולא היתה ארוכה כל כך שהיתה עוברת בלא נגיעה ונגעה ראש הנסר בענבים עד כי נגעו הענבים כמעט ביין ולא רצה רבינו לשתות הימנו.
ועוד נשאל לר' על הנאנסים אם יש לנו לפרוש מן יינן עד שיעמדו בתשובתן ימים רבים שתהא תשובתן מפורסמת וגלויה, ואלו שבאו מחדש אין אנו בקיאי' בהם ותשובתן לא ראינו מהו להחמיר עלינו ולהפריש מן יינם. והשיב ר' חלילה לפרוש מיינם ולביישם, כי לא מלאם לבם לנסך יין ולא גזרו רבותי' אלא על מגע גוי אבל מגע פושעי ישר' לא גזרו ובלבד שלא יהא משומד לנסך יין, ובמקומות' אף הגוים אין מנסכין וכל שכן אלו, שכל מה שעשו עשו מחמת אבחת חרב רב, ומיהו יש לפרוש בצינעא בכל היכולת.
<h2>דף נח.</h2>
אבל אם עירה הגוי מן היין בכונה וגם היה יודע שהיה יין אסור אפילו בהנאה כמו עובדא דר' יוחנן בן ארזא.
<h2>דף נח:</h2>
וגוי שנתכוון ליגע בידו ליין אע"ג שלא נתכוון לנסך אסור בהנאה, ואפילו נגע גוי שלא בכוונה ליין כגון שהלכה ידו בלא ידיעה אסור בשתייה ומותר בהנאה, כי ההוא דסליק בדיקלא [נ"ז ע"א] וכו'. אבל היכא דנגע ליין בקנה או בדבר אחר שאינו ידו בין בכוונה בין שלא בכוונה, תנן [ס' ע"ב] מדדו בקנה ימכר, ור' שמע' מתיר בשתייה, ואין הלכה כר' שמעון, ופי' ר"ת דגוי שנגע ביין בקנה שלא בכונה מותר בשתייה, כמו זרק גוי בחמתו חבית לבור של יין שהכשירו בשתייה, אע"ג דאזיל חבית מניה מניה כדמוקי לה בגמרא, ודוקא אי נגע לוליבא או קנה שהוא דבר קטן ודק שמזיז היין בנגיעתו אסור, אבל חבית שהוא דבר כבד וגדול אינו קרוי נגיעה אלא כחו ולכך הכשירוהו בשתייה. אבל אם מערה גוי יין מכלי אל כלי או שנשפך לחוץ שלא בכונה, כגון שהיה סבור שהוא שכר או מים מותר בשתייה, כמו [נ"ח ע"א] עובדא דר' יוחנן בן ארזא וכו'.
ופעם אחת הגביה (העגל) [הערל] ביינו של ר' ארכובת של עגלה שקורין לימונש, כדי להוציא סוסו מתחת משאו ובאות' שעה היה היין מקלח מחבית לגיגית כדרך שמפרקין יין מן העגלה ולא סייע יהודי עמו להגביה הארכובות, וא"ר כחו שלא בכוונה הוא ומותר להריק היין אלא לפרק מן המשאוי שעל גבו, ולא דמי להא דאמרן [ס' ע"א] גוי אדנא וישר' אכובא חמרא אסיר דהתם בכונה הוא, ואפילו היכא דנתכוון לשם היין שיקלח יפה, זה היה מעשה ביינו של אחד ואמרו כחו בכוונה הוא והוי כי גוי אדנא דכוליה חמרא דנפק מכח גוי, ונתן ר' חילוק בין מה שקילחה החבית על ידי הגבהת גוי ובין המותר שנשתייר בחבית שבחוץ אסור ושבפנים מותר, ומצא ר' סייג לדבריו [ע"ב ע"ב] גוי המערה מחבית לבור קלוח היורד משפת החבית לבור אסור, והוינן בה, דגווה בחביתא נמי ליתסר, תרגמא כח דגוי דרבנן הוא דאסור הא דנפק לברא גזרו ביה רבנן ההוא דגואי לא גזרו ביה רבנן, והא דא' רב הונא [שם ע"א] נצוק חיבור לענין יין נסך הני מילי במערה יין כשר לתוך יין נסך שהקלוח מחבר הנסך והכשר ביחד אבל גבי כח גוי בעלמא קיימא לן כרב ששת דליכא מאן דפליג עליה ומותר.
יין שנושאין אותו שני גוים במוט אין ישר' צריך לישא עמהם, ואפילו הם שופכין ממנו מותר דכוחו שלא בכונה הוא, ואפילו מה שנשפך מותר, ואעפ"כ ישר' קדושים הם ושולחין ישר' עמהם מן היקב כשנושאין היין למלאות החבית, ונהגו ליגע בכלי כשנושאין אותו במוט ולא נהגו אלא כדי שיהא ישר' מזומן בשעה שמציקין אותו מן הכלי לתוך החבית שאם הציקו גוי אסור דכחו בכוונה הוא. ור' סיפר לנו מעשה שהביא גוי חבית של יין לישר' בגרמיישא והניחה הישר' בשוק לפני פתח ביתו והיה עקל כרוך על פי החבית וחתכה הגוי ונפל העקל על הגג ומן הגג נפל על פי החבית ונפל המגופה לתוך היין ולא היה שם ישר' ובאו ומצאו כך והתחיל רבו ה"ר יעקב ב"ר יקר להבריח את עצמו כדי שלא ישאלוהו להורות על היין ורדפו אחריו מורי ור' שלמה עד שהשיגוהו ושאלו את פיו ואמ' להם מותר, ועוד אמ' להם שכחו שלא בכוונה הוא.
גוי ששופך מים לתוך כלי של יין אפילו בדיעבד אסור, דריש לקיש איקלע לבוצרה כו', ואו' רבי' הני מילי כששופך לתוכו מים כדי שיהא טוב לשתות אז (אין) מדקדק למוזגו כראוי ואיכא למיחש דילמא יגע, אבל שפך מים בעלמא בחנם מותר בשתייה בדיעבד.
<h2>דף נט:</h2>
נסוך גוי במזיד, אם משך גוי ברזא מן חבית של יין אסור בשתייה, דמשכשיך ליה וקא נגע ביה. מעשה בגוי אחד שהוציא ברזא מן החבית בשוגג כדי לשתות, ולא היה הגוי בקי בעיניין היהודים ולא החזיר הברזה לתוך החבית, והתיר ר' לשתות מה שנשאר בחבית, ובלבד שיהא הברזה קצרה שלא יצא הברזה לחוץ מעובי החור תוך החבית ויגע היין, דאם כן מקשקש ליה כשמנענעה להוציא והוה ליה יין נסך, ולנצוק חיבור לא חיישינן דבכי האי גוונא לא הוי נצוק חיבור כדמוכח בע"ז [ע"ב ע"ב], מה שנפל למטה ודאי אסור דנגע, אע"פ שלא נתכוון לנסך אסור בשתייה וכדאמ' בע"ז [נ"ז ע"א] מההוא דסליק לדיקולא ללקט לוליבא ונגע לוליבא ביין ואסרי ליה בשתייה.
דין גוי שמניח ידו על הנקב של חבית שהיין יוצא לחוץ, בשל יין אם תחב על חלל חבית הכל אסור בהנאה בין מפיה בין משוליה ואם לא תחב הנקב רק הניח ידו על הנקב והניח יין לצאת על ידי כן, לרב פפא אסור בהנאה עד ברזא לבדו אף ללישנא דמחמיר טפי, מכאן משמע הכל אסור בשתייה, ופר"ש דאין הלכה כמותו, משום דסבר לה כיחידאה כר' יהודה. מיהו אין זה דבהרבה מקומות בתלמוד פסקי אמוראי כתנא דפליגי רבנן עליה, וקיימ' לן הלכה כוותיה, ואו' ר"ת דודאי אין הלכה כרב פפא, דהא רבא אסר בפרק בתרא דע"ז [ע"ב ע"ב] כל מה שבחבית ואפילו מה שאין סופו לצאת משום דבשעת היין יוצא כל חמרא שבחבית גריר ומתנענע וכשהניח ידו על הנקב נצוק הכל לצאת וחשוב כאלו נגע בכלו, אבל אם ישר' היה מושך יין מן החבית לתוך כלי שהיה בו יין נסך למאן דא' נצוק אינו חבור מותר כל שבחבית אף בשתייה אע"פ שהיה מתנענע כלו לצאת, דדוק' כשהניח גוי ידו על פי הנקב או על פי הגישתא אז עיכב כל הניענוע ונצוק חשוב כאלו נגע בכלו אבל נגע היוצא אין בכך כלום לגבי מה שבפנים.
<h2>דף ס.</h2>
ועוד בא מעשה שהיו ישר' וגוי מטלטלין חבית אחד עד שניענעו היין שבתוך החבית וניענעוהו בכח עד שעלה היין למעלה על ידיו של גוי וטיפטפו לאחר כן טיפות מידיו בתוך החבית ואסרו רבינו.
מותר לישא יין בקובה במוט בשני גוים ואפילו אין ישר' מסייע דאפילו שפכי מניה אין בכך כלום שמה שנשאר בתוך הקובה מותר, ואותו יין שנשפך על הקרקע לא חיישינן שחוזר ונוטף עליו ולהוי חיבור לאותו שבכלי דהאי שנפל אינו נסך לגבי חיבור דאין דרך ניסוך לע"ז בכך אלא בכלי, אבל אם נפל מן הקובה בכלי אסור לשתותו, מפי ר' שלמה וכך קבל מר' דוד הלוי.
יין שנושאין אותו שני גוים במוט אין ישר' צריך לישא עמהם, ואפילו הם שופכין ממנו מותר דכוחו שלא בכונה הוא, ואפילו מה שנשפך מותר, ואעפ"כ ישר' קדושים הם ושולחין ישר' עמהם מן היקב כשנושאין היין למלאות החבית, ונהגו ליגע בכלי כשנושאין אותו במוט ולא נהגו אלא כדי שיהא ישר' מזומן בשעה שמציקין אותו מן הכלי לתוך החבית שאם הציקו גוי אסור דכחו בכוונה הוא. ור' סיפר לנו מעשה שהביא גוי חבית של יין לישר' בגרמיישא והניחה הישר' בשוק לפני פתח ביתו והיה עקל כרוך על פי החבית וחתכה הגוי ונפל העקל על הגג ומן הגג נפל על פי החבית ונפל המגופה לתוך היין ולא היה שם ישר' ובאו ומצאו כך והתחיל רבו ה"ר יעקב ב"ר יקר להבריח את עצמו כדי שלא ישאלוהו להורות על היין ורדפו אחריו מורי ור' שלמה עד שהשיגוהו ושאלו את פיו ואמ' להם מותר, ועוד אמ' להם שכחו שלא בכוונה הוא.
דין גוי המשפיל קורה של גת על תפוח של ענבים שיהא היין נסחט וזב מהן יין, רב פפא שרי ורב שימי בר אשי אסר, בכחו כולי עלמא לא פליגי דאסור, כי פליגי בכח כחו, הוה עובדא בכח כחו ואסרו ר' יעקב מנהר פקוד, וכן פסק ר"ח לאיסור אפילו בכח כחו, לכך טוב הדבר שיסייע ישר' עם הגוי למשך בגלגל שקורין שפצלא. אבל איכא לספוקי היכא דסגי בכח גוי וישר' מסייעו דבכחו של ישר' לא סגי דהוה ליה זה יכול [וזה אינו] אם נאסור ונאמר מסייע שאין בו ממש, כדא' בפ' המצניע [צ"ג ע"א] ואם גילגל הגוי לבדו ואיכא הפסד סמכינן אאיכא דאמ' כח כחו כולי עלמ' לא פליגי דשרי וכו'. יש שמקילין ואומ' הני מעצרין שלנו איכא בהו ג' כחות, אוחז במקל ובמוט ומגלגל הגלגל הרי ב' כוחות, והגלגל משפיל הקורה על הענבים הרי ג' כחות, מקל וגלגל וקורה, ואע"פ כן למאן דאסר כח כחו הוא ג' ואין חלוק לשונו.
<h2>דף ס:</h2>
דין חבית שיוצא יין דרך סדקין ונתן גוי בתוכו הסכין ומדיקו או תחב מטלית או נעורת בסדק שהיין יוצא, פי' רבי' שמוא' וזה לשונו, גוי המהדק גיגית מליאה יין הסדוקה לאורכה, אין זה כמדבק חבית הנפקעא לארכה שלשם חבית מזומנת ליפול אילך ואילך וכשהוא מדבקה מחבר כל היין זה לזה אבל גיגית יין במקומו עומד על ידי הדק ראשון וסדק קטן יש שם והוא מהדקו וכן חבית של עץ שלנו. אבל דבר זה אסור להיות גוי תוחב נעורת או מטלית או חלוקו בסדק ובחיבור השוליים לסתום מפני שנוגע ביין. עד כאן לשונו. ואו' מו' רבי' יעקב הזקן דמותר לגוי לתחוב נעורת סביב השוליים שקורין טוגש בלשון אשכנז, במקום שמתחברים דופני החבית ומשם יין זב ויוצא, שהנעורת שתוחב אינו כנגד יין שבתוך החבית לפי ש(ב)ראשי השולים מפסיקין שתחובין בחריצין שבדופני החבית סביב סביב, ואפילו באמצע חבור שוליים אם ישר' נותן הנעורת בסדק אך לא להדק ועדיין היין זב ויוצא מותר לגוי לתוחבו יפה, והוא כמו נוד של עור מלא יין והגוי תוחב אגרופו מבחוץ בעור וכפפו מבפנים שמותר כמו עם הארץ שנגע באשכולות והמשקה מהלך, דא' בפר' בתרא דע"ז [ע"ה ע"ב] דאורו ליה רבנן לרב ירמי' כמאן דא' אשכולות טמאין וכל הגת טהור. ואם הגוי תוחב הנעורת בסדק אם אין בו חלל אך שהנסרים של שוליים מחוברים זה לזה בחוזק, ואין מכניסן עד חלל אז יכול להיות שהיין מותר וצריך להתיישב בדבר עוד.
וששאלתם מקום שיש בו חביות גדולות וממלאים אותם יין וטחין אותן בטיט כדי שלא יכנס בהן הרוח ויפסיד את היין ויש להן באותן חביות נקב קטן כשמוציא' אותו מאותו נקב סותמין אותו ממעט פשתן אבל אין נסתם אותו נקב אלא אם כן דוחק אותו פשתן בשפוד של ברזל או של עץ ושכח ולא הוציא יין מערב שבת ונצרך בשבת להוציא יין לקידוש או לחולה או לחיה ואם יוציא היין מפיה יפסיד מן היין יש לו רשות להוציא מאותו נקב ולסותמו באותו פשתן או לא. כך ראינו שאסור לדחוק הפשתן בתוך הנקב וכל שכן בשפוד, דא' רב שימי בר חייא [שבת קי"א ע"א] האי מסוכריא דנזייאתא אסור להדוקי ביומא טבא, ואפילו ר' שמעון מודה דאביי ורבא דא' תרווייהו מודה ר' שמע' בפסיק רישיה ולא ימות, אלא אם כן שיש שם כלי מוכן לסתום בו אותו נקב בלי (חידוק) [הידוק] כגון גובתא דאהדרוה דכולי עלמא לא פליגי דשרי, אבל מביא לשם פרי או חפץ שמניח באותו נקב ואין צריך להדיקו כיון ששם אל לבו שמצניע הוא את החפץ באותו נקב וכי שם מנהגו להצניעו שם ולא עשה איסור אלא שהוא מערים שכך אמרו ליה רבנן לרב אשי [שם קל"ט ע"ב] חזאי מר האי מרבנן ורב הונא בר חיון שמיה ואמרי לה רב הונא בר חליון שמיה דשקיל ברא דתומא ומנח אברזא דדנא ואמ' לאצנועיה קא בעינא אמ' להו רב אשי צורבא מרבנן ומערים בדרבנן ולא אתי למיעבד לכתחלה.
וגוי שנתכוון ליגע בידו ליין אע"ג שלא נתכוון לנסך אסור בהנאה, ואפילו נגע גוי שלא בכוונה ליין כגון שהלכה ידו בלא ידיעה אסור בשתייה ומותר בהנאה, כי ההוא דסליק בדיקלא [נ"ז ע"א] וכו'. אבל היכא דנגע ליין בקנה או בדבר אחר שאינו ידו בין בכוונה בין שלא בכוונה, תנן [ס' ע"ב] מדדו בקנה ימכר, ור' שמע' מתיר בשתייה, ואין הלכה כר' שמעון, ופי' ר"ת דגוי שנגע ביין בקנה שלא בכונה מותר בשתייה, כמו זרק גוי בחמתו חבית לבור של יין שהכשירו בשתייה, אע"ג דאזיל חבית מניה מניה כדמוקי לה בגמרא, ודוקא אי נגע לוליבא או קנה שהוא דבר קטן ודק שמזיז היין בנגיעתו אסור, אבל חבית שהוא דבר כבד וגדול אינו קרוי נגיעה אלא כחו ולכך הכשירוהו בשתייה. אבל אם מערה גוי יין מכלי אל כלי או שנשפך לחוץ שלא בכונה, כגון שהיה סבור שהוא שכר או מים מותר בשתייה, כמו [נ"ח ע"א] עובדא דר' יוחנן בן ארזא וכו'.
דין גוי שזרק שום דבר ביין או שפך לתוכו מים, מכאן גוי שזרק מרחוק מותר, [ס"א ע"א] דאזיל מניה ומניה, מכאן משמע אסור להביא גוי ענבים בכליו ולשופכן בגיגית שהמשיכו ממנה יין משום דדמי כמו דאזיל מניה מיניה שהאשכולות ארוכין ומחוברין זה בזה יחד, אלא צריך שיסייע ישר' לזרוק, ואם לא יסייע הוי היין אסור, כך פי' רבי' שמואל. אבל אם זרק כל כך מרחוק או כלו בבת אחת כמו זורק צרור מותר אבל לכתחלה אסור, כדבעו מניה מרב הונא [נ"ט ע"א] גוי מהו שיוליך ענבים שהמשיכו ממנה לגת, מי גזרינן דילמא יגע בה, אבל לא המשיך עדיין מן הגת למה יהא אסור לזרוק ענבים אפילו ליגע בהן מותר, ומותיב ליה גוי שהוליך ענבים בסליו אע"פ שהיין מזלף עליהם מותר, ומשני היינו בדיעבד אבל לכתחלה אסור.
<h2>דף סא.</h2>
וששאלתם ישר' שנתן מעותיו לנכרי ביינו לעשותו בטהרה וטיהר ישר' את כליו לכך והניחם בביתו של נכרי או אפילו נכרי עצמו שיטף כליו לצורך ישר' ושיטפם כראוי ופגעו שבתות או ימים טובים ולא יכול ישר' לקבל הענבים ולדורכן והלך הגוי לבצור את כרמו ונתן את הענבים לתוך כליו של ישר' או אפילו לתוך כליו של נכרי המטוהרין לכך, למחר בא ישר' ומצא את הענבים כתקנן ופנן מאותו כלי לכלי אחר ומצא בשולי הכלי יין שיצא מן הענבים שפנה עכשיו יש לחוש לאותו יין שום איסור או לאו. כך דעתי נוטה שאין לחוש לאותו יין דתנן ואלו שמותרין באכילה הדבש והיין אע"פ שמנטפות ואין בהן הכשר משקה ואי ס"ד חיישינן לאיסורא ליחוש דילמ' נכרי ליקטן מתוך ענביו הדרוכות לו ומשקה הטופח עליהן יין נסך הוא, אלא לאו ש"מ כל כי האי גוונא לא מחזקינן איסורא, ולכתחלה לא מורינן בה התירא משום לך לך אמרי' נזירא סחור סחור לכרמא לא תקרב, הא בדיעבד פסקינן דשרי. ולעיניין איסורא נמי ליכא דכיון שהענבים עומדות ליבצר אין הגוי משהא אותם מפני שהוא נפסד בהם ונמצאת הבצירה לצורך הגוי ולהנאת הגוי ואין בהן לצורך ישר' אלא נתינתן לכלי המטוהר, הילכך איסורא דשבת נמי לית בהו.
<h2>דף סא:</h2>
תשובת רבינו שלמה לרבי' שמשון על היין ששכחה הגברת מפתח של מרתף ערב יום הכפורים, ודרכינו להיות כל היום בבית הכנסת ופעמים הרבה היתה הגברת ובני ביתה יוצאין מבית הכנסת ובאין לתוך הבית וחוזרין, והשפחה היתה סוגרת פתח הבית תמיד בעדה כאשר עשתה גבירתה מפני גזלנין וגנבים, וליל המחרת שאלה הגברת המפתח ואמרה השפחה אני מצאתיה היום סמוך לערב והיו שם חביות פתוחות וסתומות מבורזות בברזא, ושאין מבורזות. נר' בעיניי שהיין כלו מותר, שאלו נמצאת הגויה בתוך המרתף היו הפתוחות והסתומות מותרות אבל [בפתוחות] [ו]במבורזות היה לחוש, [אלא] שלא נחשדו הנוצריים לנסך היין ואינן יודעים בטיב ניסוך כלל ואינן כימים הראשונים שהיו אדוקין ארמיים בע"ז ובתחלת אמנת ישו היו כל כך אדוקין שכל מעשיהם היו לשם ע"ז והיו משכשכין אצבען ביין וזו היא עבודתן וניסוכן אבל עתה לא נחשדו אלא למזוג ולשתות ונר' לי שאינו אלא משום חיתון ואע"פ שיש רשעים שעושין כן לרשעם בפני ישר' ומשכשכין היין או נוגעין בו אבל שלא בפניו לא ולא חשו חכמים לדבר שיהא הגוי מתכוין להעביר ישר' על דתו. ועוד מצא' פסק דאפילו מסירת מפתח לגויה לא חיישינן כשלא הודיעתה שהיא מפלגת וכל שכן זו שלא מסרתה אלא שכחתה והגויה נתפסת כגנב במרתף מותר היתר גמור ואל יקל בעיניהם לאבד ממונם של ישר', שהתורה חסה עליו וקיימא לן ספיקא דרבנן לקולא, ואי משום חומרא דיין נסך הני מילי באותן ימים שהיו אדוקין לנסך כל יינם לע"ז הוי איסורא דאורייתא דזבחי מתים דכת' [דברים ל"ב] ישתו יין נסיכם, אבל עתה בזמן הזה לא ראינו ולא שמענו באומה זאת באחד מהן ששיכשך ביין לע"ז.
<h2>דף סט.</h2>
שיעור שהייה בלא שמירת היין תנן בע"ז עד שישתו' ויגוף ותגוב ופיר' עד שיפתח החבית שהיין בתוכה, ויגוף, כלומר ויסגור פה החבית בטיט, ותגוב, לשון חרבו המים [בראשית ח'] מתרגמ' נגובו מיא, כלומ' שלא יראה ליחלוחית על גב החבית במקום שנשפך ממנו אם שהה היין כזה השיעור בלא שומר אסור. כן הוא בשכל טוב.
ישר' שהיה אוכל עם הנכרי על השלחן והניח ישר' לגין שלו על השלחן והלך לו, ולא הודיעו שהוא מפליג היין שבלגין [נ"ל מותר ואם הודיעו שהוא מפליג היין שבלגי'] אסור דלא מרתת דסבר לכך מונח על השלחן, ואם אמ' בשעת הליכה הוי מוזג ושותה הרי כהודיעו שהפליג ומחזיק את ידיו ליגע, הילכך מה שעל הדולבקי וגם חביות פתוחות שבבית אסורות מיד דנגע ולא מירתת, וכן הלכה. היכא שלא הודיעו שהוא מפליג אפילו חביות פתוחות שבבית מותרות ואפילו אם עכב יום אחד מלבא, והוא שיכול לבא דרך עקלתון.
<h2>דף סט:</h2>
הורה ר' דקיימ' לן כר' אליעזר דיין מותר בחותם אחד, וחביות של עץ כמו שלנו מתיר נמי ר' בחותם אחד, דכיון דטעמ' הוא משום דלא טרח ומזייף ולא תלינן מפני דשל חרס הם ואינו יכול לעשות בו נקב אחד, הכא נמי לא טרח ומזייף החותם על פי החבית, ומותר.
פעם אחת באו שתי חביות ממקום אחד בחותם בתוך חותם כדרכן האחת היתה של ר' והאחת של אדם אחר, ונאנסו הסוסים מושכי העגלות בדרך ונשתהו החביות בין הגוים ח' ימים, וחבית של ר' נשתמרה במקום המוצנע וחותמיה היו קיימין והאחרת היתה במקום התורפה וניטל החותם העליון והדיסקיא נתקרעה אלא מקצתה נשתיירה בדוחק בצדו בין הסולמות ומלמטה וכשבאתה למקומה הוכר ראשי האותיות בראשי הברזות ופי החבית שקורין בושלוך סתום בדוחק ביתידות עץ ובחציר אבל חותם לא היה שם וצלעות החביות היו שלימות שלא נמצא בהן נקב והתירו זקן אחד על ידי סמנין הללו, ואחריו בא ר' ומילא את דבריו. ושאלנו את פיו תקנת חותם בתוך חותם מה תהא עליה, ונהי אצריכו רבנן בד' חותמות משום דחיישי לזיופא מיהו בכי האי גוונא דאנן סהדי דכל חכמים נעשה כן ועדיין הברזות חתומות ובצלעות לא מצינו נקב כל שהו, ופי החבית סתום בדוחק ואין לחוש שמא הפכו פניה לצדדין ונטלו החתימה והוציאו מן היין ומילאוה מים וחזרו וסתמוה שהרי היריעה מוכחת שהגרדומין נשארו בדוחק בין צלעות העגלה ומלמטה כמתחלה אי אפשר לו אם לא כן הריק כל היין כלו מחבית ובעודה ריקנית תיקנה בכיוון ובצמצום, וכל זה אין לדאוג שמא נטלו החתימה ונגעו ביין מגע בעלמא והרי הוא נסך, ואין לחוש דכיון דאין הגוי שם לישר' בפניו שיהא מתכוין לצערו לית לן בה. ובא חבית אחד שלא הוכר חותמה יפה אלא כמעט קצת נראה בה רושם האות ואותה אות לא היתה מכוונת ומיושבת אצל חברתה שבדף השוליים כי נהפכה, וא"ר לא היה יכול המחתים לאמן ידו בתגלופת עץ להחביר האותיות והפכה, שאילו גוי היה מוציא על ידי חודו של סכין וחזר והכניסה להיפוך הלא היה הסכין פוגמה והיה ניכר. ולכתחלה לא רצה ר' להתיר אלא מאחר שהורה זקן הראה עצמו כמסייע כדי לחוס על ממונן של ישראל, וחזיתיה לדעתיה דאלו בדידיה אתרעי מילתא הוה בדיל מלמשתי האי חמרא.
ועל החביות של עץ שמביאין גוים ממקום למקום בלא ישר' תדע שאין איסור גדול מזה, לפי שהכל שוין דאין יין משתמר אלא חותם בתוך חותם, דא"ר אלעזר [ל"א ע"א] הכל משתמר חותם בתוך חותם חוץ מן היין ור' יוח' א' אפילו יין משתמר חותם בתוך חותם, והלכה כר' יוחנן, ועוד קמפרש רבא היכי דמי (היכי דמי) חותם בתוך חותם, אגנא אפומא דחביתא כלה אלמא דסבירא ליה דבעינן חותם בתוך חותם והלכה כרבא, ותו רב עצמו דא' הלכה כר' א[לעזר] דקתני א"ר חייא בר אבא א' רב חסדא אמ' רב הלכה כר' אלעזר הוא גופיה הדר ביה, דא' רב [ל"ט ע"א] ח'ב'י'ת' אסור בחותם אחד ח'לב ב'שר י'ין ת'כלת, ושמואל נמי סביר' ליה כותיה ביין [שם ע"ב], והני מלי דנשתרי בב' חותמות כגון שמכוסה הכל כדאמרינן אגנא דחביתא שרירא וחתומה הוי חותם בתוך חותם דיקולא אפומא דחביתא מהדק הוי חותם בתוך חותם, דחביות שלהם היו של חרס ואין לחוש אלא במגופה, אבל חביות שלנו שהם של עץ ויכול הגוי להכניס חודו של סכין בין הדבקים אע"פ שעשה חותם בתוך חותם על פי החבית ועל כל ברזא וברזא אסור אלא אם כן מכוסה הכל ויעשה חותם בתוך חותם. ותו אמ' לקמן [ס"ט ע"ב] כיון דקיימא לן כרשב"ג דלא חייש לזייופא היכא דאיכא חותם אחד מאי טעמא לא מותבינן חמרא בי גוים אע"פ שהוא בחזקת משתמר ואמרי' דחיישינן לשייכא אלמא דר' אלעזר חייש לשיכי והכי נמי בחביות של עץ כלו חשוב כשיכי שהרי יש בני אדם שמוציאין יין כך שנועצין בו סכין ומוציאין היין ולפיכך יקבע בה מסמרות ויפריש אחרים מאיסור גדול כזה ויחשב לו לצדקה.
שאילות אלו שאל ר' מנחם ב"ר מכיר את (ר'ב'ר) [רבי'] יצחק ב"ר יהודה. שתי חביות יין שניהגום גוים ויהודי משמרן כראוי וחבית אחת יש לה ברזא והשנית אין לה ברזא ופיה נוטה למעלה אבל נשאר לה נקב שבה שפופרת והיא אינה מליאה עד חצי אמה ואינה תוספת והחשיך יהודי בערב שבת עם אותן החביות קרוב לעיר וכשהגיע לחומת העיר חשכה לילה והניח אצל החביות עבדו של אותו גוי בעל הכרם שהפקידו אדונו לנהגו ולשמור היין כבבת עינו שלא יגע בו כלל(ן) ורץ אותו יהודי לעיר לשכונת יהודים לשאול אם ינהגו היין אצלם ואמרו לו לאו ומיד הרוצוהו מהרה אצל אותן החביות, ומצאן כמו שהניחם בלא שנוי לכל מראה עיניו אבל שאר חותם לא היה בהן, ועתה יורנו רבינו בתחלה אם הוא חייב משום תחום שבת שהלך מכפר פרול לעיר משחשיכה בערב שבת, והשיב אם יש מאותו כפר עד לעיר יותר ממהלך תחום שבת ואין בנתיים לא בורגנין ולא גנות ופרדסין המובלעות בתוך שבעים אמה ושיריים חייב משום תחום שבת. ועל חביות של יין שהן סתומות ומגופות יפה וחזר זיפתן בזפת על פני כל הסתימה והמגופה ועל גבי נקבי ברזות והטמין בגופן על גבי הזפיתה והפקידה בתוך אוצרו של גוי והמפתח הוא ביד גוי וכשהפליג ממנו הודיעו שאינו חוזר אלא לאחר חודש או ליותר אם הוא בחזקת המשתמר והועיל לו אותן הטחות והסתימות שעשה בהן ומותר בשתייה, או דילמא ניחוש שמא הגוי נקב במרצע בדופני החבית או בסכין והוציא מהן יין ואסור. אמ' לו אסור, שכך דרכם של גוים שנועצין סכינין ומוציאין היין וסותמין הנקב ואין סיתומו ניכר, ולא דמי לחבית של חרס וחתומה לנוד בדיסקייא. והא דקיימא לן כרבן גמליאל דלא חייש לסתימה וכר' אליעזר דלא חייש לזיופא דיין משתמר בחותם אחד, והיכא דליכא שיכא מותבינן בי גוים הני מילי בחביות של חרס דלא מצי עביד נקב שאינו (ניקב) [ניכר], וסתימה שאינה ניכרת, הילכך חיישי' לזיופא ואסיר.
<h2>דף ע.</h2>
תשובת רבינו שלמה לרבי' שמשון על היין ששכחה הגברת מפתח של מרתף ערב יום הכפורים, ודרכינו להיות כל היום בבית הכנסת ופעמים הרבה היתה הגברת ובני ביתה יוצאין מבית הכנסת ובאין לתוך הבית וחוזרין, והשפחה היתה סוגרת פתח הבית תמיד בעדה כאשר עשתה גבירתה מפני גזלנין וגנבים, וליל המחרת שאלה הגברת המפתח ואמרה השפחה אני מצאתיה היום סמוך לערב והיו שם חביות פתוחות וסתומות מבורזות בברזא, ושאין מבורזות. נר' בעיניי שהיין כלו מותר, שאלו נמצאת הגויה בתוך המרתף היו הפתוחות והסתומות מותרות אבל [בפתוחות] [ו]במבורזות היה לחוש, [אלא] שלא נחשדו הנוצריים לנסך היין ואינן יודעים בטיב ניסוך כלל ואינן כימים הראשונים שהיו אדוקין ארמיים בע"ז ובתחלת אמנת ישו היו כל כך אדוקין שכל מעשיהם היו לשם ע"ז והיו משכשכין אצבען ביין וזו היא עבודתן וניסוכן אבל עתה לא נחשדו אלא למזוג ולשתות ונר' לי שאינו אלא משום חיתון ואע"פ שיש רשעים שעושין כן לרשעם בפני ישר' ומשכשכין היין או נוגעין בו אבל שלא בפניו לא ולא חשו חכמים לדבר שיהא הגוי מתכוין להעביר ישר' על דתו. ועוד מצא' פסק דאפילו מסירת מפתח לגויה לא חיישינן כשלא הודיעתה שהיא מפלגת וכל שכן זו שלא מסרתה אלא שכחתה והגויה נתפסת כגנב במרתף מותר היתר גמור ואל יקל בעיניהם לאבד ממונם של ישר', שהתורה חסה עליו וקיימא לן ספיקא דרבנן לקולא, ואי משום חומרא דיין נסך הני מילי באותן ימים שהיו אדוקין לנסך כל יינם לע"ז הוי איסורא דאורייתא דזבחי מתים דכת' [דברים ל"ב] ישתו יין נסיכם, אבל עתה בזמן הזה לא ראינו ולא שמענו באומה זאת באחד מהן ששיכשך ביין לע"ז.
ישר' ששכח מרתיפו פתוח והלך לבית הכנסת אפילו בשבתות ובימים טובים שמאריכין בבית הכנסת, היין מותר, דדמי לשמע קל צלויי בבי כנישתא, וגם מתייראת ליכנס במרתף דמירתתה פן יבאו אנשי ביתה לידפק בפתח ולשאל ליכנס בבית ואם לא היתה מוכנת ליפתח להם היו יודעין שהיא במרתף וזהו כיוצא ונכנס ואין לחוש בזה. גוי דעל במרתף של ישר' ולא אחדה לדשא אפילו אית ליה לאישתמוטי על כניסתו יין מותר, דמימר אמ' השתא אתי ישר'.
<h2>דף ע:</h2>
ישר' ששכח המפתח של מרתפו בתוך המסגרת והלך לו מותר, גבי מסוביתא דמסרה מפתח לגויה ושרי ר' יצחק בר אלעזר הלוי.
<h2>דף עב.</h2>
וששאלתם על היין שבחבית שהוציאו ממנה יין לתוך כלי שמוזג גוי ממנו בכלי ששותה בו ונשאר בו עכבת יין נר' בעיני שהוא מותר, אע"פ שלא עמד ישר' על גבם במוזגם מן הכלי לתוך כלים אחרים לפי שגוים עכשיו לאו אדוקין לנסך יין ואין מכניסין ידיהם לתוך כלים שמוזגי' ממנו שאין דרכן לעבוד ע"ז בכך על ידי שיכשוך, ואין לנו לאסור הכלי כשמוזג ממנו אלא מחמת נצוק חבור, וכן הלכה שהנצוק חבור ליין נסך. וכששכח ישר' ועירה מן החבית לאותו כלי ראשון הרי זה נצוק חיבור הבא מחמת אותו נצוק, ואין לאסור היין שבחבית על כך, דתנן [נ"ה ע"א] ירד לבור מה שבבור אסור והשאר מותר. יין נסך שנמשך בכלי של גוי מצא' פסק שאסור היין שנשאר בחבית לשתות, דא' רב הונא הנצוק חיבור.
אם משך (גוי) [נ"ל ישר'] יין כשר מן החבית בתוך כלי נסך כלומר שיש בו יין נסך או היה בו יין נסך ועדיין טופח הוא מן היין נסך כך נר' שאותו יין הנשאר בחבית אסור בשתייה.
<h2>דף עב:</h2>
מותר לישא יין בקובה במוט בשני גוים ואפילו אין ישר' מסייע דאפילו שפכי מניה אין בכך כלום שמה שנשאר בתוך הקובה מותר, ואותו יין שנשפך על הקרקע לא חיישינן שחוזר ונוטף עליו ולהוי חיבור לאותו שבכלי דהאי שנפל אינו נסך לגבי חיבור דאין דרך ניסוך לע"ז בכך אלא בכלי, אבל אם נפל מן הקובה בכלי אסור לשתותו, מפי ר' שלמה וכך קבל מר' דוד הלוי.
ופעם אחת הגביה (העגל) [הערל] ביינו של ר' ארכובת של עגלה שקורין לימונש, כדי להוציא סוסו מתחת משאו ובאות' שעה היה היין מקלח מחבית לגיגית כדרך שמפרקין יין מן העגלה ולא סייע יהודי עמו להגביה הארכובות, וא"ר כחו שלא בכוונה הוא ומותר להריק היין אלא לפרק מן המשאוי שעל גבו, ולא דמי להא דאמרן [ס' ע"א] גוי אדנא וישר' אכובא חמרא אסיר דהתם בכונה הוא, ואפילו היכא דנתכוון לשם היין שיקלח יפה, זה היה מעשה ביינו של אחד ואמרו כחו בכוונה הוא והוי כי גוי אדנא דכוליה חמרא דנפק מכח גוי, ונתן ר' חילוק בין מה שקילחה החבית על ידי הגבהת גוי ובין המותר שנשתייר בחבית שבחוץ אסור ושבפנים מותר, ומצא ר' סייג לדבריו [ע"ב ע"ב] גוי המערה מחבית לבור קלוח היורד משפת החבית לבור אסור, והוינן בה, דגווה בחביתא נמי ליתסר, תרגמא כח דגוי דרבנן הוא דאסור הא דנפק לברא גזרו ביה רבנן ההוא דגואי לא גזרו ביה רבנן, והא דא' רב הונא [שם ע"א] נצוק חיבור לענין יין נסך הני מילי במערה יין כשר לתוך יין נסך שהקלוח מחבר הנסך והכשר ביחד אבל גבי כח גוי בעלמא קיימא לן כרב ששת דליכא מאן דפליג עליה ומותר.
ואם שפך גוי יין לחוץ מה ששפך לחוץ אסור, ומה שנשאר בכלי ביד גוי מותר, דתרגמה רב ששת לעולם נצוק אינו חיבור וכגון המערה ולהכי קילוח אסור ומה שבחבית מותר, דכחו של גוי דרבנן ומה שבחוץ גזרו ומה שבתוכו לא גזרו, ומה שאמרו שמה שבחוץ אסור הני מילי בששפך הגוי לבדו אבל אם סייע לו ישר' מותר, וכל היכא דכח גוי אסור אי איכא כח אחר בהדיה מותר בדיעבד אבל לכתחלה אסור דילמא יתייאש ישר' לסייע לו.
קטופי כגון שיפסוק ראש העליון של נצוק קודם שיגיע ראש התחתון לכלי הגוי, ואם נגע בו מקמיה דליפסוק ראש העליון תו לא מהני קיטוף דאיחבר ליה בנצוק וסבירא ליה דנצוק חיבור.
ועוד בא מעשה שהיו ישר' וגוי מטלטלין חבית אחד עד שניענעו היין שבתוך החבית וניענעוהו בכח עד שעלה היין למעלה על ידיו של גוי וטיפטפו לאחר כן טיפות מידיו בתוך החבית ואסרו רבינו.
דין גוי שמניח ידו על הנקב של חבית שהיין יוצא לחוץ, בשל יין אם תחב על חלל חבית הכל אסור בהנאה בין מפיה בין משוליה ואם לא תחב הנקב רק הניח ידו על הנקב והניח יין לצאת על ידי כן, לרב פפא אסור בהנאה עד ברזא לבדו אף ללישנא דמחמיר טפי, מכאן משמע הכל אסור בשתייה, ופר"ש דאין הלכה כמותו, משום דסבר לה כיחידאה כר' יהודה. מיהו אין זה דבהרבה מקומות בתלמוד פסקי אמוראי כתנא דפליגי רבנן עליה, וקיימ' לן הלכה כוותיה, ואו' ר"ת דודאי אין הלכה כרב פפא, דהא רבא אסר בפרק בתרא דע"ז [ע"ב ע"ב] כל מה שבחבית ואפילו מה שאין סופו לצאת משום דבשעת היין יוצא כל חמרא שבחבית גריר ומתנענע וכשהניח ידו על הנקב נצוק הכל לצאת וחשוב כאלו נגע בכלו, אבל אם ישר' היה מושך יין מן החבית לתוך כלי שהיה בו יין נסך למאן דא' נצוק אינו חבור מותר כל שבחבית אף בשתייה אע"פ שהיה מתנענע כלו לצאת, דדוק' כשהניח גוי ידו על פי הנקב או על פי הגישתא אז עיכב כל הניענוע ונצוק חשוב כאלו נגע בכלו אבל נגע היוצא אין בכך כלום לגבי מה שבפנים.
<h2>דף עג.</h2>
כוס ששתה בו יהודי יין ולא הגיב ולא הדיח ושפך בו שאר משקין ונגע בו גוי מותרין בשתייה. והילכתא יין נסך בין במינו בין שלא במינו בנותן טעם.
<h2>דף עד:</h2>
שאלתי על החביות השאולין מן הגוים שהיה בהן יין נסך בתוך י"ב חדש ונתן בהן ישר' יין אע"פ שהחבית היה יבש ונגוב אסור להשים בתוכו כי ראיתי שנתנו יין לבן כשר בחבית של גוי שכבר היה בו יין אדום לפני חצי שנה ונעשה היין בחבית אדום אחר הנסך ואסרו מו' הרב, כי ניתן בחבית לקיום ותסס בחבית. אבל להוליך בחבית של גוי מן הכפר כך מתוק ולהריקו לחבית של ישראל כאשר רגילים אין בכך כלום. ואין להתיר בשעת [ה...] להשאיל חביות מן הגוים שהיה בהן יין בתוך י"ב חדש להכניסו בהן לקיום אם לא על ידי עירוי.
דרש רבא נעוה ארתחו, מיירי בגת של חרס, או בשל עץ או בשל אבן שהן מזופפי' שדרך בה, דאי לאו הכי בניגוב סגיא, כדאמ' של עץ ושל אבן ינגב, אפילו גת של גוי ואלו גת שדרך בה ישר' תחלה ונגע בו גוי סגי בהדחה. הילכך גת של גוי שדרך בה גוי אם היא של עץ או של אבן צריך ניגוב, ואם זפתה ודרך בה גוי צריך קילוף זפת, ואם הגת הוא של ישר' ודרך בה תחלה ואחרי כן נגע גוי בגת שהיין בה סגי בהדחה. ובגיגית אפילו דרך בה הגוי אחרי כן אין צריך כי אם הדחה, ואם זפותה צריך קילוף, ואם יש נעורת של פשתן או של בלאי בגדים בגת כדי לדבקו יחד או אפילו אינה זפותה לא סגי בניגוב, אלא בהגעלה או בעירוי וכן הדין דמחץ ומשפך ובכלים המיוחדין למוד בתוכן יש שמחמיר לעשות בו ניגוב כמו במשפך לפי שנותנים בו שפע יין תדיר. גיגית של גוי שלא עשה בה ישר' נגוב קודם שדרך בה, אם בדיעבד ששכח ולא עשה נגוב ואין ידוע שיש י"ב חדש מסוף דאשתקד עד עכשיו שדרך בה היה מתיר ר"ת, מטעם דסתם גיגית של גוים הן בחזקת נגובין, ואפילו דרך בה היום וישר' דרך בה לאלתר אחריו בלא ניגוב היה מתיר בדיעבד משום הפסד. והסל והגרגותני של גוים נרא' דלא סגי בניגוב, דלא משהא י"ב חדש כדין עקלים, ואם הם של ישר' ונגע בהם גוי כשהיה בהם יין שמא סגי בהדחה, כדין גת של ישר' שדרך בה גוי או שמא חמיר חמירא טפי מגת דהא אפילו של גוי לא סגי בניגוב.
